פסק-דין בתיק ת"א 12671-08

בין הצדדים נחתם הסכם שלפיו הנתבע 2 (להלן - הנתבע) העביר לתובעים את זכויותיו המוגנות בדירה ברובע הנוצרי בירושלים תמורת תשלום. הנתבע טען כי בעניין זה פעל בתור מיופה כוחו של בעל זכות הדיירות המוגנת. כעבור חודש התברר כי הנתבע לא יכול היה להעביר את הזכויות בדירה ועל-פי דרישתו של בעל הזכויות בדירה, נאלצו התובע ומשפחתו לעזוב את הדירה.

לטענת התובע, הוא השאיר את הרהיטים שלו בדירה ותמורתה הנתבע אמור היה לשלם לו סך של 16,000 ש"ח. אין מחלוקת שהתובע חתם על מסמך שעל-פיו קיבל סכום זה, אולם לטענתו לא קיבל אותו בפועל. מכאן תביעתו לקבלת סכום זה וכן לקבלת החזר כל הוצאותיו עבור שיפוץ הדירה, הוצאות עורך-דין, הוצאות נוספות ועוגמת נפש. הסכום הנתבע, כפי שיפורט להלן, שנוי במחלוקת.

הנתבע טוען כי העובדה שהתובעים נאלצו לעזוב את הדירה לא הייתה בשליטתו וכי היה זה בשל התערבותו של צד שלישי, שטען כי הוא בעל הזכויות בנכס. באשר לסכום של 16,000 ש"ח, הרי שזה שולם בפועל, כפי שנכתב במסמך שנחתם. עוד טען, כי הנזקים הנתבעים לא הוכחו וכי בכל מקרה, סכום התביעה נמוך יותר מזה שהתובע טוען לו.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

3.         ביום 22.10.2003 נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו הנתבע העביר לתובעים זכויות מוגנות בדירה ברובע הנוצרי בירושלים תמורת סך של 50,000 ש"ח, אשר הוסכם כי ישולמו בתשלומים (יוער כי הנספחים אינם מסומנים ועל-כן לא ניתן לציין את מספריהם. בכל מקרה, המסמכים שהוגשו מועטים). הנתבע טען כי פעל בתור מיופה כוחו של בעל זכות הדיירות המוגנת. כעבור חודש התברר כי הנתבע לא יכול היה להעביר את הזכויות בדירה והתובע ומשפחתו נאלצו לעזוב את הדירה. אין מחלוקת על כך שהנתבע החזיר לתובע את סכום התשלומים שהתובע הספיק לשלם כנגד העברת הזכויות כאמור.

4.         בתביעתו טוען התובע כי הדירה הייתה מוזנחת וכי נאלץ להוציא הוצאות כבדות כדי לשפץ את הדירה. עוד טען, כי בשל כך שנאלץ לעזוב את הדירה תוך זמן קצר, נגרמו לו הוצאות רבות נוסף על אלו שהוציא על שיפוץ הדירה. כך גם נגרם לו אובדן של ימי עבודה וכן שילם שכר-טרחה לעורך-דין שטיפל בעניין הדרישה שיפנה את הדירה. בנוסף תבע פיצוי עבור עוגמת נפש ועוד כיוצא באלו.

5.         טענה נוספת של התובע, עניינה מסמך שעליו חתם התובע ביום 3.11.2005, שלפיו קיבל מידי הנתבע סך של 16,000 ש"ח עבור הריהוט שלו שנשאר בדירה בנוסף לסכום של 40,000$ שאף אותו החזיר לו הנתבע, לאחר שהתובע כאמור, נאלץ לפנות את הדירה.

התובע טוען כי לבקשת הנתבע השאיר את הרהיטים שלו בדירה, אולם מאחר שבעל הדירה דרש כי לא יישאר בדירה דבר השייך לתובע, נחתם בין הצדדים המסמך האמור, שלפיו הריהוט לכאורה נמכר לנתבע תמורת 16,000 ש"ח, כך שאינו עוד של התובע. בפועל, לא שילם הנתבע לתובע את הסכום האמור ועל-כן גם סכום זה נתבע (תצהיר התובע - פסקה 17; עדות התובע - עמ' 4 שורה 29 עד עמ' 5 שורה 7). יוער כי גם אשתו של התובע הצהירה על כך (תצהירה של לינא מיעד, פסקה 14, אך מדובר בעדות מפי השמועה).

6.         הנתבע טען כי העובדה שהתובעים נאלצו לעזוב את הדירה לא הייתה בשליטתו וכי היה זה בשל התערבותו של צד שלישי, שטען כי הוא בעל הזכויות בנכס. באשר לסכום של 16,000 ש"ח, הרי שזה שולם בפועל, כפי שנכתב במסמך שעליו חתם התובע בעצמו (תצהיר הנתבע - פסקאות 9-6).

עוד טען הנתבע, כי הנזקים שבגינם נתבע פיצוי לא הוכחו. בכל מקרה, טען, כי סכום התביעה נמוך יותר מזה שהתובע טוען לו. שכן התובע לא תיקן את סכום התביעה בפועל ולא שילם אגרה בגין ההפרש שבין הסכום שנתבע בתחילה לבין זה שצוין בכתב התביעה המתוקן (כפי שיפורט להלן).

7.         כתב התביעה המקורי הוגש ביום 9.10.2005 ובו נתבע סך של 26,050 ש"ח, מספר תיק בית המשפט בתביעה היה: ת"א 9996/05. משלא הוגש כתב הגנה והתבקש פסק-דין בהיעדר הגנה, ניתן פסק-דין נגד הנתבעים ביום 9.1.2006, כפי שהתבקש.

בעקבות בקשה מטעם הנתבע 2 (הנתבע) לבטל את פסק הדין, בוטל ביום 4.12.2007 פסק הדין שניתן נגדו. אך משלא התבקש ביטול פסק הדין נגד הנתבע 1, הרי שזה לא בוטל (ראו גם החלטת בית המשפט מיום 2.12.2008). באותה החלטה מיום 4.12.2007, גם נקבע שהתובע יהיה רשאי לתקן את כתב התביעה.

ביום 28.12.2007 הגיש התובע "כתב תביעה בסדר דין מהיר". על-גבי כתב התביעה תוקן בכתב-יד הסכום הנתבע והועמד על סך של 51,050 ש"ח. בתיק בית המשפט אין תיעוד על תיקון סכום התביעה ואף לא על כך שלכאורה, שולמה אגרת משפט בגין ההפרש בין הסכום המקורי לבין הסכום המתוקן. כך שבפועל, סכום התביעה נותר כשהיה, בסך של 26,050 ש"ח.

משלא הוגש כתב הגנה פעם נוספת, הגיש התובע בקשה שנייה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 11.2.2008, שבה נקבע כי התביעה תתברר בסדר דין רגיל.

בעקבות ההחלטה האמורה, כך נראה, נפתח ביום 17.3.2008 תיק עם מספר חדש, שהוא מספר ההליך הנוכחי: ת"א 12671/08.

8.         מטעם התובע הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית: תצהיר של התובע, של אשתו לינא מיעאדי ושל גיסו איהאב מיעדי, אולם הגיס לא התייצב למתן עדות ולחקירה על תצהירו.